<h1>ספר המצות לרמב"ם — עשין צ"ו</h1>
<h2>דף לב.</h2>
והמצוה הצ"ו היא שצונו להיות כל נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה. ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שתזכור אותה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות. והיא כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה גם אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו היא מצות עשה. כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה והוא אמרנו שמי שנגע בכך על תואר כך נטמא ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. וההטמא בעצמו רשות אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (שמיני פ"ד ה"י) ובנבלתם לא תגעו [י"א ח'] יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים תלמוד לומר [י"א כ"ד] ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שהתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה (ע' ל"א) ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו (ל"ת קכ"ט) וזולת זה. וזה הוא הצווי כלומר היותו טמא בזה המין כאשר נגע בו או כשהיה אצלו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה.
